המרכז לגשטאלט יישומי 052-8134591

חדשות המרכז לגשטאלט ישומי

נפתחים שני קורס גשטאלט במרכז ובצפון ב 16.11 יפתח קורס גשטאלט מעגל החוויה האנושית במודיעין. בקורס נלמד מפת דרכים לאבחון להתערבות, ולהתמודדות עם מנגנוני הגנה של אדם.. ב 13.11 יפתח קורס גשטאלט "מי יושב על הכיסא הריק" בקריית ביאליק בצפון. בקורס נלמד את אחת הטכניקות החשובות והיעילות ביותר לפתרון קונפליקטים ודילמות, נושאים של מערכות יחסים, תקשורת עם הילד הפנימי, עבודה עם רגשות ועוד.

קורס גשטאלט - מעגל החוויה האנושית ב 16.11 יפתח קורס מעגל החוויה האנושית. בקורס נלמד איך ניתן לנתח כל רגע אנושי וללמוד ממנו על אופן ההתנהלותנו. איך לקדם אדם שנתקע באחד משלבי המעגל לכיוון השגת המטרה שלו הקורס מיועד למטפלים, מאמנים ומנחים מכל גישה וסוג פרטים בטל:052-8134591   ב 13.11 יפתח קורס גשטאלט "מי יושב על הכיסא הריק" בקריית ביאליק בצפון. בקורס נלמד את אחת הטכניקות החשובות והיעילות ביותר לפתרון קונפליקטים ודילמות, נושאים של מערכות יחסים, תקשורת עם הילד הפנימי, עבודה עם רגשות ועוד. פרטים בטל: 052-8134591



נפתחת קבוצת סופרויז'ן קבוצה קטנה ואישית המיועדת לתמיכה מקצועית במאמנים, מטפלים ומנחי קבוצות. פרטים נוספים בטל: 052-8134591 קורס גשטאלט "מי יושב על הכיסא הריק" בצפון. פרטים כאן קורס גשטאלט מעגל החוויה האנושית. פרטים כאן

חיפוש באתר

קטגוריות - הבלוג של יעל

מהו הקשר בין תודעת מוות והתחדשות

 

 

זאת מוקי, הכלבה שלי

15 שנים היא אצלנו, ומודה שמאז שנולדו הילדים, לא ממש הקדשתי לה תשומת לב. בעבר, כשהיא הייתה קופצת עלי בעת שהחזקתי כל כמה שנים תינוק על הידיים, זה היה די מטריד.

כל היחס שלי אליה השתנה כהרף עין.

יום אחד אמר חן (האיש שלי):"מוקי בת 17, היא כבר זקנה, היא לא תחיה לנצח"

מאותו רגע חל שינוי אצלי וחזרתי להתייחס אליה באהבה ורוך כמו פעם, כשאני מודעת לרגעיות הקיום שלה. אני מלטפת את ראשה, מסתכלת לתוך עיניה החכמות, ושמחה שהיא שמחה לפגוש אותי כשאני באה הביתה.


אלה העוגיות שהכנתי

קצת נשרפו לי בתנור. ניסיתי "לרמות" את הילדים והחבאתי בהם חומרים טובים כמו שקדימון וממרח תמרים. אבל ילדים, אי אפשר לרמות, לפחות לא את שלי, והן נשארות מיותמות בתוך השקית. כמה זמן ייקח לי להכיר בזה "שהמעוות לא יתקון" שהן כנראה יישארו מיותמות לנצח, ויהיה עלי להיפרד מהן, או מהרעיון שגרם לי להכין אותן ועלי לזרוק אותן לפח (או לתרום לציפורים).

 

והנה סלי הצעצועים בסלון


אחרי שהם עלו על גדותיהם (אתם צופים אחרי הניקיון במה שנשאר), חן עשה סדר ותרם כמות עצומה של חפצים. בנון שלנטיות הוא אסף את כל הבובות לשקית והעביר לגן. מה, הבנות שלי לא ישובו לשחק בבובות? כנראה שלא..

אני יודעת שלא. הן כבר גדולות, האחת מכורה לספרים והשנייה לריגושים (טלפון) והבן מעדיף לגו.

אז למה היה לי כל כך קשה להיפרד?

בדיוק לשם כך כתבתי את המאמר הזה.

 

ההבטחה- אחריות 100%

 

הדבר היחיד שאני יכולה להבטיח לכם בוודאות מוחלטת, ללא משוא פנים, ללא פרוטקציה, וללא תור מהצד, הוא שזה יקרה לכולנו. ממש לכולנו.

לא ברור מתי, או איך, אך בטוח שזה יקרה.

ועל מה אני מדברת?

על משהו שחלקנו מעדיפים להדחיק, חלקנו מודעים לו יותר, ועבור חלקנו הוא חלק מהמודעות היומיומית

המוות

אני מסתכלת על חן, איך הוא גמיש עם שינויים, והוא אומר לי שתודעת המוות שלו גבוהה. זאת אומרת שהוא מודע בתוך החיים לעובדה שדברים משתנים, אין שום דבר קבוע, החיים חולפים וכדאי לחיות עכשיו.

 

לזה הוא קרא תודעת מוות.

אהבתי ואימצתי מייד.

אני זוכרת את הרגע המזוקק שקלטתי את רגעיות הקיום, כשהבית היה פתאום ריק מחפצים מיותרים. הבנתי שהבת הגדולה שלי כבר מתבגרת וזקוקה לחדר לבד, ופתאום הייתי כל כך עצובה ואפילו מבוהלת.

"רגע", כמעט דמעתי, "עוד לא הספקתי... הגעתי לחצי ועוד לא הספקתי...", אמרתי לעצמי

ניסיתי לחשוב אח"כ מה בדיוק לא הספקתי, הרי כל מה שרציתי, עשיתי.

אך זו מין תחושה כללית כזאת: שיש עוד הרבה, שעוד לא חייתי, עשיתי וחקרתי. זכרו את הרגע הזה. עוד נחזור אליו בהמשך הסיפור..

 

ארווין יאהלום פסיכולוג אקזסטנציאליסטי בן תקופתנו מדבר על התלות ההדדית בין חיים ומוות.


וכך הוא כותב:

"כל דבר דועך, ואנו מפחדים מפני תהליך הדעיכה..אין כל אפשרות להניח את העיסוק במוות רק לעומדים למות...המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ושזור בהם, ומחשבה עמוקה ויסודית עליו מעשירה את החיים ואף מצילה את האדם, על האדם לעבור ממצב של שכחת ההוויה, לעוררות להוויה."

ראסל נויס חקר 200 איש שחוו חוויות של כמעט מוות (תאונות דרכים, טביעות, נפילות וכו) והנה מה שרבים מהניצולים תיארו:

"תחושה חזקה שהחיים קצרים ויקרים..תחושה של התלהבות מהחיים, תפיסה חזקה יותר של סביבתם הקרובה והיענות רגשית רבה אליה.. יכולת לחיות את הרגע ולמצות כל רגע חולף..ודחף עצום ליהנות מכל זה בטרם יהיה מאוחר מדי"

 

כיצד גורמת המודעות למוות לשינוי אישי


המוות מזכיר לנו שאסור לנו לדחות את החיים, ושיש לנו עדיין זמן למצותם.

שמח במה שיש לך

עקרון שכדאי לזכור ברמה יומית. בשיחה ששמעתי היום, בין שתי נשים במלתחות הקנטרי אמרה אחת לשנייה "אם את כאן, אז תשמחי". על עקרון זה כתבו וכותבים הרבה. בד"כ רק שאין לנו משהו, אז אנו מכירים בקיומו. אך האם יש אפשרות שנכיר במה שיש בעודו נוכח?

עניין של תרגול לדעתי, פוקוס המבט, וניקוי אמונות מגבילות אם יש. (למדו על כך בקורס הקרוב)

הזדהות

אני אינני התפקידים שלי, היכולות שלי, התכונות שלי, הגוף שלי, הקריירה שלי, הזוגיות שלי, ההורות שלי.

נכון שיש ממני בכל אחד מהאספקטים הללו, אך אם אזדהה באופן מלא אם אחד מהם, אחמיץ את שאר החיים. ואני כותבת זאת, משום שכמטפלת ומאמנת פגשתי את האנשים הבאים:  גברת יקרה שהתחתנה עם הקריירה שלה במקום עם בן זוג. אישה שמזוהה עם הילדים שלה, ולא יודעת מי היא בלעדיהם או לתת להם חופש. ואיש שהתחתן עם הקידום שלו, ושכח שלצייר ולכתוב הוא דווקא מאוד אוהב.

 

התחדשות (מתוך הספר של יאלום)


תודעת מוות מפותחת יכולה לגרום לנו לעשות את הדברים הבאים:

1. עריכה מחדש של סדרי העדיפויות בחיים, הכרה במה עיקר ומה טפל.

2. תחושה של שחרור- הקטנת ה"חייב", "צריך", "מוכרח".

3. תחושה חזקה של חיים בהווה המיידי במקום לדחות את החיים למועד הפרישה, או כשהילדים יגדלו, או שלא יהיה עומס בעבודה וכו..

4. הערכה עצמית ומוחשית לעובדות החיים הבסיסיות: חילופי העונות, הרוח, העצים העומדים בשלכת, הפריחה באביב.

5. תקשורת עמוקה וטובה עם האנשים האהובים בסביבתנו. (איך עושים זאת? נלמד בקורס)

6. מוכנות יותר גדולה לקחת סיכונים, פחות חשש מדחייה וכו..


למי יש תודעת מוות מפותחת

כשהייתי בת 20 עסקתי במשמעות הנושא הרבה פחות מאשר עכשיו, כשהגעתי לחצי החיים. (בתקווה שאזכה לחצי השני) כך שתודעת המוות מתפתחת עם הגיל.

אחת המטופלות שלי, אישה בת שישים נהגה לומר לי:"את בכלל לא מבינה איך זה להיות עכשיו בשליש השלישי של החיים, ולדעת שזהו!! אין שידור חוזר, והפריחה כבר מאחורי, ואת ההישגים הגדולים כבר עשיתי..."

אך המודעות גם תלוית נסיבות. אם אתם או יקירכם חס וחלילה הייתם קרובים למוות, אז בהחלט אתם מוקירים את הפרס הגדול שקיבלתם- החיים.

ובדיוק קראתי עכשיו בעיתון על ד"ר דרור סופר מנהל יחידת הטראומה בבית חולים איכילוב שמתפקד בצל החיים והמוות מעצם תפקידו.

הנה פסקה מהכתבה:"אשתי טוענת שאני חי בקיצוניות כי אני חושב ומאמין שאין מחר. אני באמת חושב כך. צריך לחיות את החיים עכשיו. עכשיו לכתוב את הספר, עכשיו לנסוע ולעשות, אישן מספיק כשאמות. החשיבה הזאת התגברה בפירוש מהעבודה שלי.."

 

אז אם זה כל כך טוב לזכור את המוות, למה אנחנו לא מודעים לו יותר?


לכולנו חרדת מוות בסיסית, אנושית, קיומית, גנטית מעצם טבענו כיצורים חיים. חלקנו מדחיקים וממירים את הפחד הבסיסי הזה בשפע הגנות או פחדים אחרים.

ברגע המזוקק שתיארתי בתחילת המאמר, חוויתי את אוזלת היד שלי מול הגורל, מול שעון הזמן המתקתק, היה שם גם ייאוש ועצב. לעולם לא אהיה צעירה שוב, לעולם לא יהיה לי ילד בן 4 (הוא בן 4.5 , לעולם לא.. וכו.) הרשימה הזאת יכולה להמשך לנצח. ולכל אדם יש רשימה משלו של כל הדברים שהוא יכול להתאבל עליהם, אם יאפשר לעצמו להתחבר לרעיון המוות במלואו.

סיבה מצוינת להדחיק לא?

ואז הלכתי לבקר אישה חכמה אחת, וסיפרתי לה על הרגשתי, והיא עשתה דבר חכם וחיברה אותי למשמעות שלי.

לחלומות שנותנים לי משמעות שאותם אני עוד רוצה להגשים, וכשאני חושבת עליהם יש לי תחושה חזקה של חיים והתרגשות.

ובן רגע התמלאתי מן תחושה מרירה מתוקה, שמורכבת מהכרת המוות ושמחת החיים. כי שניהם שלובים זה בזה כמו ין ויאנג.

וזאת תמונה מהחצר האחורית בביתי

ולסיום קוראים יקרים

לרגל האביב מספר תרגילים של מוות/ התחדשות (בלשון נקבה, אך מיועדים לשני המינים)

1. כתבי את ההספד שייקראו בהלוויתך- את ההספד שהיית רוצה לשמוע ואת ההספד האמיתי.

2. ציירי קו ישר על דף ניר לבן, קצה אחד של הקו מייצג את לידתך, והקצה הנגדי את מותך. סמני על הקו איקס שיציין את המקום שבו את נמצאת עכשיו. חשבי על כך במשך 5 דקות.

3. קחי 8 פתקים וכתבי על כל אחד מהם "מי אני"- לדוגמא: אני אם, אני בת, אני מרצה וכו..

סדרי אותם לפי סדר עדיפויות, מהפחות חשוב עד לחשוב. קמטי את הפתק הראשון, ודמייני מי היית לולי הפתק הזה. קמטי את הפתק השני וחשבי מי היית לולא הפתק הזה, וכך הלאה. הקדישי לדמיון כמה דקות, אל תמהרי. אם הצלחת בהדרגה לקמט את כל הפתקים, שימי לב מי את עכשיו. מהי מהותך ללא הזדהויות.

אח"כ פתחי מחדש את כל הפתקים וסדרי אותם שוב מהפחות חשוב עד החשוב. האם הסדר השתנה?


וציטוט לסיום

"מודעות עצמית היא מתת נעלה, אוצר יקר כחיים עצמם. היא המייחדת אותנו כבני אדם. אבל נלווה אליה מחיר יקר: פצע הכיליון. על קיומנו מאפילה בלי הרף הידיעה שנגדל, נפרח, ובאורח בלתי נמנע ניבול ונמות".

- ארווין יאלום

{ מתוך הספר "להביט בשמש" }

פרטים על הקורס הקרוב בקישור זה

לקבלת עדכונים ומידע מקצועי