המרכז לגשטאלט יישומי 052-8134591

שם המשחק - להיות "בן אדם"

 

בחודשים האחרונים יש משהו שאני מאוד רוצה מהמערכת הבירוקרטית עבור הבן שלי, והמערכת לא רוצה לתת. יש חוקים, נהלים, ושיקולים ממלכתיים.

ניסינו בצינורות המקובלים וכמוצא אחרון ביקשתי להגיע לפגישה עם "הדמות הקובעת". הסיכויים היו אפס, אך בכל זאת רציתי להרגיש שמיציתי את כל מה שאפשר לעשות.

בדרך לפגישה, הרגשתי את הייאוש שמשתלט לי על העצמות. "מה הטעם, אמר קול אחד בתוכי, אני יודע כבר מה תהיה התשובה", הקול השני בתוכי השיב- "בכל זאת ננסה, הרי זה חלק מפילוסופיית הקיום שלנו, לנסות בכל מצב". "ואולי" אמרה התקווה, "יהיה איזה נס, רגע אישי, או אולי העיניים היפות שלי יכבשו אותה". עוד בפתח החדר פגשו עיניה היפות (באמת יפות) של ה"קובעת" את עיניי. היא לא היססה להביט לתוך עיני ולחייך אלי. היא שמעה מהי בקשתי, התעניינה במניעים לבקשה, והסבירה את התשובה של המערכת שבראשה היא עומדת בצורה עניינית. תשובתה הייתה הגיונית ומנומקת היטב. דמעה סוררת זלגה מעיניי.

עד כאן הכול כרגיל, אולי גם לכם קרה שקיבלתם פעם תשובה של "לא" מבעל סמכות המיצג מערכת.

אבל המשכה של השיחה היה אחר. היה שם משהו שגרם לי לצאת כמעט מאושרת מהשיחה, למרות שהעובדות לא השתנו. אי אפשר היה למלא את בקשתי וקיבלתי לאו סופי.

האופן הבלתי צפוי והמסופק שיצאתי מהשיחה למרות שהעובדות לא השתנו, גרם לי להשתומם, ולנסות לנתח מה היה שם בעצם.

במילה אחת אפשר לומר ש"הקובעת" התגלתה כ"בן אדם".

להיות "בן אדם" בתוך מערכת זה לא דבר כל כך ברור, וההפתעה שלי הייתה חלק מהעניין.

מה קרה בפגישה:

1. היא התייחסה למצבי הרגשי- " אני רואה שזה מאוד חשוב לך", אמרה ומבטה האמפטי חייך לדמעותיי

2. היא התעניינה בילדיי, ואפילו חייכה כשהראתי לה תמונה שלהם.

3. היא סיפרה על עצמה, על הערכים שלה, על הקושי והאתגר שלה להיות "עוף מוזר" ושונה מהמקובל בתוך המערכת הבירוקרטית.

4. היא אמרה לי שהיא כל הזמן זוכרת שגם היא הורה, ואיך זה להיות מהצד השני של המתרס, מהצד שלי.

היא התנהגה באופן טבעי ובספונטאניות, והייתה (בחוויה שלי) אוטנטית.

אוטנטיות היא מושג פילוסופי פסיכולוגי המתייחס לנטייה או למצב סוביקטיבי, בו אדם חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות. (הגדרה מתוך ויקיפדיה).

כולם מדברים על אוטנטיות- אוכל אוטנטי, שיווק אוטנטי, מסר אוטנטי. אוטנטיות היא חלק מעקרונות גישת הגשטאלט. כדי לפעול בצורה זו נחוצים לנו שני מרכיבים:

א. מודעות לתחושות, רגשות, מחשבות שלנו בכל רגע נתון.

ב. אומץ לבטא אותם.

אתייחס לשני היבטים:

חלק א- המרכיב הרעיוני פילוסופי ממנו נובעת האוטנטיות

חלק ב- היישום הפרקטי של הרעיון- שימוש בשיתוף ככלי עבודה (במאמר הבא )

 

חלק א. בעולם המקצועי שלכם, האם אתם אוטנטיים?

מה הכאב שלך? מה הסיבות הלא הגיוניות בשלהן בחרת לעסוק במקצוע הזה.

הקשורות לחוויות, לקשיים וללמידות שרצית לזמן לעצמך.

לכל אחד מאיתנו מניעים שגרמו לו לבחור בעיסוק זה ולא באחר.

אני מכירה שתי מאמנות למציאת זוגיות שחוו בעצמן את הקושי למצוא שותף לחיים, ואחרי דרך חתחתים מצאו. מאמנים לתזונה נכונה שסבלו מעודף משקל. מטפלת זוגית שרואה את החיים דרך הפריזמה הזוגית, פסיכולוג מומחה להתאבדויות שאביו התאבד כשהיה ילד.

וגם עבורי, באופן אישי, עבודה בגישת הגשטאלט, כמטפלת וכמנחה, מזמנת לי את המפגש עם ההוויה ב"כאן ועכשיו", שהוא כמו מים חיים לנפשי, הרגילה להיות מכוונת מטרות ותוצאות.

עד כמה אתם מביאים את ה"בן אדם" שלכם למפגש בקליניקה. ואני לא מתכוונת ליכולות ההכלה והאמפטיה, אלא לעובדה שכולנו בני אדם, עם התמודדויות, מאווים, חוסר ביטחון ובישנות לעיתים, ועוד מרכיבים של הטופ דוג והאנדר דוג.

עד כמה אתם מוכנים ומסכימים להיות לעיתים נבוכים, חסרי אונים, או לא יודעים בפגישה עם מטופלים או מתאמנים שלכם. נתרגל היבטים מפתיעים בקורס הגשטאלט הקרוב

החוויות שעברנו, הם גשר להפיכתנו לאנשי מקצוע יותר חומלים, יותר אמפטיים. בסופו של דבר כולנו התנסינו במינון כזה או אחר של עצב, פחד, כעס, בושה, דחייה, אהבה שנאה...

לכולנו פצעי ילדות ובגרות. השאלה היא רק המינון או הווליום. הסיפור האישי שלנו לא תמיד משנה. המטופלים מרגישים כשאנחנו מרגישים אותם. ואנחנו מרגישים אותם כשאנחנו בקשר בעצמנו עם הכאבים שלנו. (מתוך המאמר המרפא הפצוע, תמי גנדלמן)

להכחיש את הפגיעות האנושית שלנו

מטפלים/ מאמנים המכחישים את הקונפליקטים והפגיעות שלהם עצמם, מצויים בסיכון להשליך על המטופלים את הדמות של "האחד שנפגע" ולראות את עצמם כ"האחד שנרפא". ואז כל הבריאות מיוחסת למטפל וכל החולי- למטופל; דימוי אשר מקנה  כוח רב למטפל. בדרך זו מתנתק המטפל מהכאב שלו, אותו הוא משליך על המטופל, והמטופל משליך את החלק הבריא שלו על המטפל, והופך להיות יותר תלוי בו. כדי לשחרר את כוחות הבריאות של המטופל, על המטפל להיות מודע למה "ששיך לו" איתו הוא "בא מהבית". מתוך ספרו של Goggenbuhl - Craig

ככל שמטפלים יוכלו להבין את הכאבים שלהם ואת מסע החלמתם, כך יהיו בעמדה טובה יותר להנחות אחרים בתהליך כזה, תוך הכרה בכך שמסעו של כל אדם שונה.

רבות נכתב על ארכיטיפ ה"מטפל הפצוע". בתוך מישהי שנמצאת בשני העולמות- האימון והטיפול, אני יכולה לומר שמימדי ההשלכה וההשלכה ההדדית, ההעצמה והמאמן "הכל יודע/לא יודע" קיימים גם במרחב האימוני, אך במקרים רבים אינם מודעים, או לא מדוברים. ולכן המאמר הזה בעל ערך, לדעתי, לשני העיסוקים.

כשאנו "בני אדם", אנו מביאים אוטנטיות לקשר עם האדם איתו אנו עובדים, אנו נמצאים איתו בגובה העיניים, שווים זה לזה.

אחת הדרכים לבטא את האוטנטיות שלכם היא שיתוף המטופל/ המתאמן במרכיבים רלוונטים מעולמכם.

ועל כך במאמר הבא הכולל טיפים בנושא שימוש בשיתוף כאפיק תקשורת

מידע על קורס הגשטאלט הקרוב

בחזרה לבלוג

להרשמה לרשימת התפוצה לקבלת חומר מקצועי מעניין


לקבלת עדכונים ומידע מקצועי